יום רביעי ט"ו אלול נושאי ההלכה: א. פירוש יפה על הפסוק "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי". ב. נס גדול: הודאה לקב"ה על התפוצצות מכשירי הקשר של מחבלי חיזבאללה אמש. ג. "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ" - רמז לחטופים. "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (כ"ו, י"ג). זה לא כפל. "לא עברתי" - במזיד, "ולא שכחתי". סתם "עובר", במזיד. רק בלשון חכמים - לא עברתי "על" מצותיך, ובלשון התורה - לא עברתי "ממצותיך". אבל יש פירוש יפה על "ולא שכחתי", ע"פ ירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) על רבי פנחס בן יאיר, שהיה זהיר מאד במצוות המעשרות. שפעם הלך לעיר אחת, אמרו לו: "כבוד הרב, העכברים אוכלים לנו את הכל. מה נעשה להם? אנחנו הורגים אותם, והם באים עוד פעם". אמר להם: "אתם מפרישים מעשרות?", "כן, מפרישים. "חטה אחת פוטרת את הכרי" (קידושין נ"ח ע"ב)". אמר להם: "לא עושים ככה. תלמדו להפריש מעשרות. עשר אחוז ללוי, ואחוז אחד לכהן. ואח"כ מעשר שני"... וכן על זו הדרך. לימד אותם. ופסקו העכברים. [נשאלת השאלה:] וכי מה אכפת להם לעכברים, אם היהודים מפרישים מעשרות כהלכה, שאז הם הולכים? אלא מי שאוכל מאכל שאכל ממנו עכבר, אז הוא שוכח (ראה הוריות דף י"ג ע"ב). אז "לא עברתי ממצותיך (-עשיתי כל ההפרשות כמו שצריך, וממילא העכברים לא באו. וממילא) ולא שכחתי". זה פירוש יפה מאד. ◆◇◆◇ אתמול היה נס גדול - אני לא יודע איך היה הנס הזה - שכל מחבל שרוצה להתקשר עם חברו, המכשיר ההוא נופל עליו, והורג אותו. אמרו היו 4,000 פצועים, וגם 400 פצועים קשה, ועוד כמה הרוגים. הקב"ה מראה לנו, שהוא עושה לנו טובות, ואנחנו צריכים להכיר ולהעריך את הטובות שלו. כל אלה שבאים לכותל המערבי לומר סליחות, הקב"ה יתן להם שכרם, הוא שומר אותם שלא יקרה להם עוד שום פגע. בנביאים של היום (בחק לישראל), כתוב: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ. וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" (ישעיה ס', י"ח), מה התרגום של "חָמָס"? "חַטְפָא". לא יהיה עוד יותר חטופים. "לָא יִשְׁתְמַע עוֹד חַטְפָא בְּאַרְעִיךְ, בִּזָא וּתבָרָא בִּתְחוּמִיךְ. וִיעַרְעוּן פּוּרְקַן עַל שׁוּרָךְ, וֻעַל תַּרְעָךְ יְהוֹן מְשַׁבְּחִין". הגוים אומרים: איזה עם זה. הקב"ה אוהב אותם! מה שלא המציאה אמריקה, ולא רוסיה, ולא גרמניה ולא שום דבר... נתן להם שכל להמציא דברים כאלה. לא סתם נאמר בתורה: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד', ו').

יום שלישי י"ד אלול נושא ההלכה: נבואת ישעיה לזמן בית שני או לזמננו? אתמול קראנו בהפטרה של חק לישראל "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס', ח'). אם מדובר על בית שני, לא "עפו כמו עב" - הם הלכו ד' חודשים בדרך. ולא "יונים אל ארבותיהם", אלא ארבעים אלף איש חזרו לאט לאט לאט. על כרחך שהוא מדבר על הגאולה העתידה. מה זה "כעב תעופינה"? ישעיה הנביא רואה את המטוסים עפים כמו עב, ושואל: מה קרה להם? מה קרה לכם? "כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ, וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה" (שם ט') - כי מכל קצוות העולם, באים לארץ ישראל. "איים" - זה ג'רבא, ו"תרשיש" - זו תונס. כולם באים לארץ ישראל, כולם! ולכן אנחנו מחכים כל הזמן, לפקודה הזו. להבטחות האלה שלא ילכו לאיבוד. וכי כל הדברים האלה היו בימי ישעיה בכלל?! וכי הוא ראה מטוסים, שהוא אמר "מי אלה כעב תעופינה"?! "מי אלה כעב תעופינה" - זה המטוסים.

יום שני, י"ג אלול נושאי ההלכה: א. הילולת הצדיקים בשבוע הקרוב, "וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד". ב. כיצד נהג ה'חפץ חיים' בהנחת תפילין דר"ת, בסוף ימיו? ג. למה לא מברכים "לקבוע מזוזות" ברבים? ד. החילוק בין שם עצם פרטי, לשם עצם כללי. ה. ה' דברים שאינם נופלים בשם עצם פרטי. היום י"ג באלול - יום האזכרה של ה'בן איש חי'. 'בן איש חי' - מייצג את היהדות הספרדית. ביום י"ח באלול - זה יום ההולדת של האדמו"ר הזקן בעל התניא - מייצג את החסידים. שבוע הבא כ"ד באלול - זה יום פטירת ה'חפץ חיים'. ה'חפץ חיים' - מייצג את היהדות הליטאית. כולם מתחברים ביחד. תוך שבוע ימים, כולם ביחד. להראות לנו שאין מחלוקת בניהם. ה'חפץ חיים' כל הזמן היה מניח רק תפילין דרש"י. ככה הוא נהג בוינא ע"פ הגר"א1. כל הזמן הוא הניח תפילין דרש"י בלבד. כאשר הוא הגיע לגיל 80, היתה מלחמת העולם הראשונה והוא הלך לגלות - הלך למדינה שכולה חסידים. החסידים מניחים גם תפילין דר"ת, יאמרו: "מה, הרב לא מניח ר"ת?", אז התחיל להניח ר"ת, כדי שלא להיות שונה מהם. אדם צריך לראות איך לעשות [תמיד רק שלום, בלי מחלוקות. ולא לומר:] "לא, אנחנו הולכים בדרכו של הרב פלוני", לכו לעזאזל... לא, לא עושים ככה. תהיה נח לבריות. תהיה בן אדם טוב. עכשיו אני רואה תשובה יפה של רבי הלל פלוטקין (בגדי ישע ח"ב סי' כ"א), שאומר: מדוע אם אדם קובע כמה מזוזות, אנחנו לא אומרים "לקבוע מזוזות"? - זו שאלה שדיברנו עליה (ראה בעלוני בית נאמן 424 אות ח', ו-425 אות י"ז-י"ח) - אז הוא מביא חכם בשם לבושי מרדכי (רביעאי סי' רנ"ד) שעשה פלפול. והוא דוחה אותו, ואומר: לא, הטעם שאין מזוזות בלשון רבים, כיון שזה שם עצם, ואין בזה ריבוי. כמו שלא אומרים ראובן - ראובנים. אבל כלי שאומרים "על טבילת כלים", זה שם דבר. [ע"כ מה שכתב לדחות בבגדי ישע הנ"ל]. ומחילה מכבודו. עצם ודבר, זה היינו הך. לא זה החילוק. אלא שם עצם פרטי, ושם עצם כללי. שם עצם פרטי - כמו ירושלים, חיפה, יפו. וגם ראובן או שמעון, זה שם פרטי. כאשר נולד ילד, אתה יודע מה לקרוא לו?! זה ילד, זה הכל. זה שם עצם שלו. אבל שם פרטי, עושה שנכיר אותו משאר ילדים. אותו הדבר ירושלים - זה עיר, אתה יכול לקרוא ערים ברבים. אבל ירושלים, לא אומרים ירושלמים. 'ירושלמים' - פירושו בני אדם שבאו מירושלים. לכן ההבדל הוא: שם עצם פרטי - אין בו רבים, ושם עצם כללי - יש בו רבים. בספר 'לחם הביכורים' (שער כ"ח), עושה להם סימן: שם עצם פרטי - אין בו סרכי"ב; ס - סמיכות. אתה לא יכול לומר על ראובן הבן של יעקב - "ראובן של יעקב", אין דבר כזה. "בן יעקב", כן. אבל לא "של יעקב". (כמו ש-"בית של יעקב", [לא אומרים. אבל] אפשר לומר "בית יעקב". כך גם ראובן, תעשה לו צורה אחרת). ר - רבים. לא אומרים "ראובנים" או "שמעונים". כ - כינוי. "ראובני" - ראובן שלי, אין מלה כזאת. יש פעם אחת בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב. דף נ"ב ע"א): בא זמרי בן סלוא, אמר למשה רבנו: "תגיד לי, איך אתה אומר לי: זאת כזבי בת צור, אסורה. ציפורך, מי התירה לך?". "ציפורך" - הכוונה אשתך ציפורה. הוא עשה ממנה כינוי. אבל זה מקום יחיד, וזה דרש. י - ידיעה. ב - בנין. אתה לא יכול לעשות משם פרטי, בנין. כמו שאתה אומר: בניתי או עשיתי. [אי אפשר לומר] "אברהמתי" או "אברהמת", "יצחקתי" או "ייצחקת". מי שאומר ככה, הוא מצחיק... אלו חמשה דברים, שאינם נופלים בשם עצם פרטי. אבל שניהם, שם עצם. זה שם עצם כללי - כמו שלחן. וזה שם עצם פרטי - כמו שם החברה וכדו'. _____________________ 1 הגר"א אומר: "אני מניח רק תפילין דרש"י". אמרו לו: "ומה עם תפילין של ר"ת?", אמר להם: "יש לי קושיות עליו. אני אפגוש אותו בגן עדן, ואקשה לו את הקושיות"... מי אמר לך שהוא לא יכול לענות לך?!... אבל ככה אמר הגר"א.

יום ראשון י"ב אלול נושא ההלכה: חידוש נפלא בפסוק "עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" יש לי חידוש יפה. כתוב כאן "עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (תהלים ח', ט'). היה פעם, כמה פעמים תאונות של ספינות - אוניה פוגעת באוניה, והולכים שניהם... היה גוי אחד (ככה מספר רבי אברהם קורמן), שהיה חולה. אז הוא אמר לבת שלו: "תביא לי תהלים". הביאה לו תהלים, והוא קרא את הפסוק הזה - "עובר אורחות ימים" - אמר: כמו שעושים בכדור הארץ, קווי אורך וקווי רוחב. נעשה גם בים"... ומאז פסקו התאונות (רק אם יבוא איזה קרחון כמו בטיטניק, אין מה לעשות... אבל לא מתנגשים אחד בשני). תראו איזה איך מלה אחת בתהלים, מה שהיא יכולה לעשות. שנדע להעריך את התורה שלנו, נדע להבין שהתורה הזאת היא מקור החכמה, מקור החיים, מקור הכל.

יום שישי י' אלול נושאי ההלכה: א. כלל אתי מרחיק. ב. "וְעָשִׂיתָ מַּעֲקֶה לְגַגֶּךָ", מקור לפסק הרמב"ם בזה. יש כלל בדקדוק של התורה - אתי מרחיק. אם המלה מלעיל, המלה שאחריה גם כן מלעיל. זאת אומרת; אם הנגינה בתחילת המלה או בתנועה הראשונה של המלה, אז יבוא דגש חזק שלא כדין. כמו "אַרְצָה כְּנַעַן"; "ארצה" - מלעיל, "כנען" - מלעיל. אז אפילו שזה לא בכ"ף, הכ"ף היא שווא - לא נחשבת כלום, אבל בתנועה הראשונה של "כנען", יש בה נגינה. אז לכן "ארצה כּנען" בדגש. היה ראוי להיות בלי דגש, כי הרי זה בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י - "כנען" מתחילה בבג"ד כפ"ת, והה"א של "ארצה" היא אהו"י, אז היה צריך להיות "ארצה כְנַעַן", אבל בגלל הכלל הזה, אומרים "ארצה כְּנַעַן". מתי הכלל הזה אמור? כאשר המלה מלעיל באות הראשונה או השניה. אבל כאשר המלה לא מלעיל, אלא רגילה - מלרע, אבל יש געיא בתחילת המלה, הגעיא לא נחשבת מלעיל. לכן יש בפסוקים יוצאים מהכלל הזה, שלמרות שאין שם מלעיל אפילו הכי באה בדגש. אחד מהם: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות ט"ו, א'), וכי "לה'" מלעיל?! לא, "לה'" מלרע. ואפילו הכי באה ככה. לעומת זה פעמים בתהילים; "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי" (י"ג, ו'), או "אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (ק"ד, ל"ג). "אשירה לה' בחיי" - "לה'" אין דגש, כי הגעיא של הלמ"ד זה לא עושה אותה מלעיל. אבל יש לנו בפרשיות לפעמים שהגעיא עושה מלעיל; כמו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות ט"ו, י"א), להראות לך כמה זה חזק. "באלים" - אפילו שבאלים. מלרע. או "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שם י"ב, ל"א), "צאו" - זה לא מלעיל, זה מלרע. או "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן" (דברים ב', כ"ד). ויש לנו בפרשה שלנו, גם כן דבר כזה. "וְעָשִׂיתָ מַּעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב, ח'), וכי "מעקה" מלעיל?! "מעקה" מלרע, ואפילו הכי בגלל הגעיא הזאת, נעשה כאילו מלעיל. ועל זה הרמב"ם כותב (פי"א מהלכות רוצח ושמירת נפש ה"ג): שאדם בונה מעקה, צריך שהוא יהיה חזק. שאם לא כן, להפך, במקום שאנשים יסמכו עליו, יפלו הם והמעקה גם יחד... מאיפה למד הרמב"ם את הדין הזה? אין לו מקור. המפרשים אומרים: זו הסברא שלו. סברה נכונה מאד. אבל בדרך כלל כאשר הרמב"ם אומר מסברא, אז אומר "יראה לי", כאן לא אמר "יראה לי". אז אמרנו שהרמב"ם למד את זה מהדגש של "מּעקה". יש ספרים בלי דגש, אבל הנכון הוא עם דגש. "ועשית מַּעֲקֶה לגגך", למה יש שם דגש? זה לא אתי מרחיק, זה רק געיא. אלא ללמדנו שאם תעשה מעקה, תעשה אותו חזק. הדגש מראה לך שהמלה הזאת בחזק. זה למדנו כלל. אז למדנו מקור לרמב"ם, שהעתיק אותו מרן בשלחן ערוך בסימן האחרון של חושן משפט - סימן תכ"ז סעיף ה'. אבל בכל הראשונים הוא לא מופיע, וגם במדרש הוא לא מופיע. ולכן יכול להיות שזו הסברא של הרמב"ם.

המסר השבועי / פרשת כי תצא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י'). ‫מה ההבדל בין מלחמת כיפור ‫ובין מלחמת ששת הימים? ששת הימים - לא חיכנו עד שאמריקה תסכים לנו, התחלנו במלחמה. וברוך השם היו נסים ונפלאות. במלחמת כיפור - לא. מחכים, מחכים, מחכים. ובינתים הם נכנסו1. לא, אתה תתחיל. עד שהם יכנסו, אתה תתחיל בהם. הנה פעם הם תפסו שלושה בחורים, לא ידענו לאיפה הלכו. נעלמו. כאשר מצאו אותם, מצאו אותם הרוגים. התברר שהבחורים האלה, תפסו אותם רשעים ארורים, ומתחת לאדמה עשו להם מחילות וכל המחתרות, ועשו להם חורבן... והיום כל המדינה כולה חתורה. כל המדינה כולה חפורה. היה צריך לסתום את כל הדברים האלה. ולא עד שיסכים ביידן או עד שיסכים פלוני, ועד שיסכים אלמוני... הם יעשו מה שירצו, ואתה עליך לקבל בשקט. הרמב"ם כותב: "וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא" (בראשית כ"ה, י"ד) - אלו בני ישמעאל. "וּמִשְׁמָע" - תשמע מה שהם אומרים. "וְדוּמָה" - תשתוק. "וּמַשָּׂא" - תסבול. שמע, שתוק וסבול. ככה הטבע שלהם. לכן, אנחנו צריכים ללמוד את התורה; "כי תצא למלחמה" - אם אתה בעצמך מתחיל במלחמה עם שונאים כאלה, אתה יודע מה אתה מקבל? את הכתל המערבי אתה מקבל. "כי תצא למלחמה" ר"ת כת"ל. את הכותל תקבל, כאשר אתה מתחיל לצאת למלחמה. לא הולכים סתם, העולם שקט ואתה מתחיל. אלא אם אתה רואה שיש סימן של ריח של מלחמה, אתה מתחיל. איך כתוב? "וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה" (איוב ל"ט, כ"ה). אבל לא נהיה כל הזמן פחדנים, פחדנים, פחדנים. כל אחד ואחד ישפוט אותנו מכאן ומכאן ומכאן; המדינה הזאת שופטת אותנו כך, ובית הדין בהאג כך; "מה, זה האג!!"... האג ר"ת "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית". הגיע הזמן שנשתחרר מבתי המשפט של האג. נשתחרר מהאו"ם, כתוב שם: "לֹא תִּירָאוּם" (ג', כ"ב) - אל תפחדו לא מהאו"ם, ולא מבית המשפט הבינלאומי... "אווו בינלאומי!!". בית הדין הבינלאומי בהאג, גם הוא יפול. בעזרת השם נזכה לראות שכל בתי המשפט המזויפים האלה, ייפלו ולא יקומו. "ייפלו ולא יקומו" (ע"פ ירמיה ח', ד') ר"ת יו"י - שם הוי"ה (26). בעזרת השם ייפלו כל בתי המספח, ולא יקומו. ונזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן. שבת שלום ומבורך! 1 יש לנו כאן במדינה הזאת חורבן. עושים ביום חמשה באייר עצמאות. אין לנו עצמאות! אין לנו שום עצמאות! אדם נוסע עם האוטו שלו, ומחנה אותו על יד בית הכנסת. באים גנבים, לוקחים את האוטו, והוא רודף אחריהם. הוא יודע שהם גנבים, אבל הם גנבים... מגיעים לרמאללה, אתה לא יכול לרדוף. יש חוק בין שתי השלטונות שלנו, שאם האוטו נכנס לרמאללה - אפילו שהוא שלך - אתה לא יכול לעשות כלום. זה כואב מאד. אנחנו לא עצמאים. לא בגוף, לא בנפש, לא ברוח, לא ביראת שמים. כלום! אם היה דוד המלך בחיים, היה לוקח את מחוקקי החוק הזה, והיה חותך להם את הראש! "מה זאת אומרת?! מה אתם עושים? מה אתם עושים?".

יום חמישי ח' אלול נושאי ההלכה: א. הרב הגאון רבי משה קורדוברו ע"ה. ב. ביאור טוב בפסוק "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת" וגו' הרב הגאון רבי משה קורדוברו היה תלמידו של מרן, והיה מקובל גדול שכתב הרב מאד ספרים. אמרו שאם היה מישהו אחר שחי כמוהו - ארבעים ושמונה שנים - והיה כותב בשתי ידיו ובשתי רגליו, לא היה מגיע למה שכתב הרמ"ק. יותר מדאי כתב, יותר מדאי! ואחרי פטירתו, עזבו את השיטה שלו והלכו אחרי השיטה של האר"י. חוץ מחכם אחד, רבי מנחם עזרייה מפאנו, שהוא עוד לא ידע שיש מהפכה בעולם הקבלה... והוא ביקש שיעתיקו לו כל כתבי הרמ"ק. ובזכותו ספרי הרמ"ק חיים ונמצאים עד היום הזה. מצאו אותם בכתב יפה מאד, והדפיסו אותם בזמננו וקראו להם "אור יקר". כאשר נפטר הרמ"ק, הוא היה בן ארבעים ושמונה - בכ"ג בתמוז ה'ש"ל (עבר מאז ארבע מאות וחמשים שנה ויותר). אז מי היה דורש עליו? הרב האר"י. האר"י אומר (זה לא היה באותו השבוע, זה היה באזכרה של החודש): "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת" - אם יהיה אדם כזה, שאין לו משפט מוות - "חטא משפט מוות" - חסר משפט מוות, "וְהוּמָת" - איך הוא מת? "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל־עֵץ" (כ"א, כ"ב) - [תתלה את זה ש]בעוון עץ הדעת שאכל אדם הראשון, נפטר הרמ"ק. אדם לפעמים לוקח פסוק שהפשט שלו לא טוב, ומפרש אותו בצורה אחרת. עכשיו הפסוק מפורש בדרך טובה.

יום רביעי, ח' אלול נושא ההלכה: "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ", למה נכתב בספרי תורה שלנו "אֹתוֹ" חסר וא"ו? "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כ"ב, ב'). בזוהר כתוב ש"אותו" הזאת - בוא"ו, זה רומז שיביא סימן. "עד דרוש אחיך אותו" - מי אמר שזה שלו, אולי של מישהו אחר? אלא צריך להביא סימנים. כדעת מ"ד סימנים דאורייתא. אבל בגמ' שלנו (בבא מציעא דף כ"ז סע"א) נשארנו בספק; סימנים דאורייתא או סימנים דרבנן. לכן, בס"ת שלנו כותבים "אתו" - בלי וא"ו. הזוהר סובר כמ"ד דאורייתא. ואילו שאר הפוסקים אומרים: לא, סימנים דרבנן. ומהתורה צריך עדים. לכן בס"ת שלנו כתוב "אֹתוֹ" בלי וא"ו.

יום שלישי ז' אלול נושא ההלכה: הרוצה להחמיר על עצמו במצוות שדינם "יעבור ואל יהרג", האם רשאי? יש סיפור בירושלמי מסכת שביעית (פ"ד ה"ב): רבי אבא בר זימנא, היה חייט אצל גוי אחד ברומי. הביא לו אותו גוי בשר נבלה, ואמר לו: "תאכל, או שאני הורג אותך!", ענה לו: "אם אתה רוצה להרוג, הרוג. אני לא אוכל בשר נבלה!", אז אמר לו: "להיפך, אילו היית אוכל, הייתי הורג אותך. עכשיו ניצלת". מזה למד מרן (ב"י יו"ד ריש סי' קנ"ז, ד"ה ומ"ש רבנו על שאר עבירות. וראה בש"ע שם סעיף א') שאם יש מצוה שהוא עלול ליהרג על ידה, והוא רוצה ליהרג ולא לעבור, יכול לעשות ותבוא עליו הברכה[1]. לפי הרמב"ם (פ"ד מהלכות יסודי התורה ה"ה), לא ככה. הרמב"ם סובר: אם אדם מוסר את עצמו, במקום שהתורה אמרה לך "יעבור ואל יהרג", הרי זה מתחייב בנפשו. אבל מהמקור הזה של הירושלמי; משמע שאם אדם רוצה להחמיר, יכול להחמיר. אבל, יש סיום בירושלמי: "אילו הוה רבי אבא בר זמינא שמע מליהון דרבנן דאמרי יעבור ואל יהרג הוה אכיל ליה", זאת אומרת לכאורה מוכח כמו הרמב"ם - שאסור לו להחמיר על עצמו. אבל אני מצאתי גירסא נפלאה, במלחמות ה' של הרמב"ן פרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ע"ב), וגם בעל המאור שם, שכותבים: "אי הוה שמע רבי אבא בר זימנא למליהון דרבנן דאמרי יעבור ואל יהרג הוה אזיל ליה (-היה הולך לו)", כלומר היה נהרג. זאת אומרת משום שלא שמע למה שאמרו חכמים "יעבור ואל יהרג", והחמיר - אמר לו: "אתה רוצה להרוג? הרוג!" - הרויח את הנפש שלו. אם כן אדרבה, מצוה שאדם "יהרג ואל יעבור". אבל מ"מ דעת הרמב"ם היא שאם זה מצוות חוץ מג' עבירות חמורות, אז "יעבור ואל יהרג". ואם נהרג ולא עבר, מתחייב בנפשו. זו דעת הרמב"ם. לדעת תוס' בעבודה זרה (דף כ"ז ע"ב ד"ה אפילו יכול) להיפך; יכול ליהרג ולא לעבור. וכל זה תלוי באות אחת (!). "הוה אכיל ליה", או "הוה אזיל ליה". אם תאמר "הוה אכיל ליה" - אם ידע את הדין שאמרו חכמים "יעבור ואל יהרג", היה אוכל. אם כן שמע מינה שמה שלא אכל, זה מחוסר דעת. ואילו לפי הגירסא "הוה אזיל ליה" - אם שמע לדברי חכמים, היה מת - היה נהרג. עכשיו שהחמיר על עצמו, היתה לו נפשו לשלל. זה מיישב את כל הקושיות. האחרונים האריכו בזה הרבה מאד. ביביע אומר ח"ו חיו"ד סי' י"ג כתב על הקושיא הזאת שני עמודים ארוכים. אמר: יש גירסא אחרת. מה הגירסא? לא אמר. אבל לפי מה שבארתי, הכל מתיישב. אני כתבתי את זה בהקדמה לספר של רבי אריה גמליאל, שהיה ראש ישיבה בשדרות. ופעם אמרתי את זה בדרשה בישיבה. והיה רבי שלמה מועלם, שמע כל מלה בצמאון. מי שיראה ירושלמי בשביעית, ויראה את הנוסחאות - "אזיל ליה" ו"אכיל ליה", הבדל בין שמים לארץ. אם הגירסא "אכיל" - אם ידע הדין של חכמים, היה אוכל. כדעת הרמב"ם. "למה לא אכלת? אתה לא יודע את הדין". ואם הגירסא "הוה אזיל ליה" - אילו שמע לדברי חכמים, היה נהרג. היה הולך לעולם הבא. ועכשיו שאתה לא שמעת, היתה לך נפשך לשלל. לא רצית לאכול, וישר כח שלא אכלת. [א.ה וראה עוד בקצרה בירחון אור תורה תש"ן סי' מ"ח אות ח', ובתשס"ב סי' מ"ו. וכן במבוא לארים נסי יבמות עמ' 66 (ובנד"מ עמ' 72). ובאורך בקונטרס כסא המלך עמ' ס"ו]. [1] מרן ראה בדורו את שלמה מולכו, שהיה גדל בין הגוים ובגיל שלושים בערך נודע לו שהוא יהודי. הלך ומל את עצמו - עשה לעצמו ברית מילה. והאפיפיור אמר לו: "חזור בך! חזור להיות נוצרי. ואם לא, אני שורף אותך", אמר: "תשרוף!", ונשרף על קידוש ה'. נשארו רק הציציות שלו, שמורים באיזה מקום בפראג. ככה כותב מגן אברהם (או"ח סי' י"ב ס"ק כ"ב): שהציציות של "רבי" שלמה מולכו נמצאים שם (קרא לו "רבי"). והם עשוים בשם הוי"ה - עשר, חמש, שש וחמש. אנחנו עושים שלושים ותשע, אבל הוא עשה שם הוי"ה.

הלכה יומית יום שני ו' אלול התשפ"ד נושא ההלכה: בדין קטעי הסליחות שבארמית, האם רשאים לאומרם בלא מנין? יש קטעים בסליחות, שהם כתובים בארמית. לדעת כמה חכמים, לא אומרים את זה כאשר אין מנין בבית הכנסת. [עי' שו"ת יבי"א ח"א חאו"ח סי' ל"ה]. אבל המנהג פשוט גם בבבל (ראה בשו"ת תורה לשמה סי' מ"ט, ובכה"ח סי' תקפ"א אות כ"ו), גם במרוקו (כן הביא מו"ר נר"ו ששמע עדות בזה, מזקן מרוקאי אחד), גם בתימן (עי' בסוף ספר סדר האשמורות, בקונטרס מענה לשון להרה"ג ר' יצחק רצאבי שליט"א עמ' י"ב), וגם בתונס לומר אותם אפילו כשאין מנין. למה? כי זו לא תפילת יחיד, זו תפילה שכל הציבור מתפללים - כל עם ישראל מתפללים, לכן אפשר לומר אותם אפילו ביחיד. מי שנוהג אחרת, יש לו על מי לסמוך. (עי' בשו"ת יבי"א הנ"ל). אבל לכתחילה אפשר לומר אותם אפילו אם אין מנין. [א.ה ומו"ר נר"ו כתב ודיבר בזה בכמה וכמה מקומות, אך סיכום הענין וביאורו בהרחבה נדפס במאמרו בירחון אור תורה סי' כ"ב אות א'. עש"ב ותרו"צ].