האור לציון | יומא דהילולא של מרן הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול

קווים לדמותו ודברים לזכרו של מרן הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זיע"א, נלב"ע י"ט בתמוז ה'תשנ"ח, ודברים שנשא אודותיו מרן ראש הישיבה רבנו הגדול זצוק"ל.

רבנו נולד בשנת תרפ"ד בעיר הקודש ירושלים. אביו, רבי אליהו, עלה לארץ הקודש מעיר שיראז שבפרס (איראן) בהיותו בן אחת־עשרה, והתיישב בשכונת הבוכרים בירושלים.

בילדותו למד רבנו בת"ת "בני ציון" שבשכונת הבוכרים, אצל רבותיו – רבי שלמה עבו מערבי ורבי יוסף גרג'י. בשנת ת"ש, בהיותו בן שש־עשרה, נכנס ללמוד בישיבת "פורת יוסף" המעטירה שבעיר העתיקה. שם שקד על תלמודו ועלה במעלות התורה בשקידה ובעמל.

זכה ללמוד אצל האחים הגאונים, רבי יעקב ורבי משה עדס זצ"ל, אולם את עיקר תורתו קיבל מהגאון הגדול רבי עזרא עטיה זצ"ל, אשר קרבו וחבבו עד מאוד. רבנו העיד עליו כי "לבו היה רחב כאולם והיה מבעית בעיון התלמוד" (כלשון הרמב"ם על הר"י מיגאש) והוא אשר עיצב את דרכו של רבנו – בהנהגה, בהוראה ובעיון התלמוד.

בשנת תש"ט נשא רבנו את רעייתו, הרבנית הדגולה מרת הדסה מסעודה ע"ה, בתו של הגאון רבי יוסף שרבאני זצ"ל.

לימים, מונה לר"מ בישיבת פורת יוסף, ובהמשך – לראש הישיבה, לצד ידידו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל. בתפקיד זה השקיע רבנו את כל כוחו בהרבצת תורה ובהעמדת תלמידים לאלפים, בדרך של תורה, יראת שמים וחכמה צרופה. רבים מתלמידיו שימשו ועודם משמשים כיום כמרביצי תורה, פוסקי הלכה וראשי ישיבות.

שיטת לימודו הייתה כדרכם של חכמי ספרד: עיון עמוק בפשט הגמרא, ראשונים, ודקדוק נמרץ בלשונם. במיוחד היה עמל לבאר את שיטת רש"י ולהצילה מקושיות, עד שדבריו יצאו מבוארים ובהירים.

הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א סיפר כי בלומדו בישיבה אצל רבנו, התלמיד הוא זה שהיה מוסר את השיעור בשעה שהרב עומד על ידו לכוונו וליישר אורחותיו.

בהיות רבנו עסוק בלימוד התלמידים לא נפנה להדפסת חיבוריו בעודו בחיים, אולם גדולים צדיקים במיתתם, ולאחר פטירתו זכה דורנו ליהנות ממגוון חיבוריו בכל מקצועות התורה, אותן ערכו בניו ותלמידיו על פי כתביו ושיעוריו, ביניהם הגאון רבי שלמה ידידיה זעפרני שליט"א נשיא איגוד עמלי תורה.

רבנו נלב"ע בי"ט בתמוז תשנ"ח ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

---

מדברותיו של מרן ראש הישיבה רבנו הגדול אודותיו

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה בקי בשיטת העיון הספרדי, שלצערנו הולכת ונשכחת... אומרים עליו שהיה יושב נותן שיעור שלוש שעות וחצי עד שהיה מזיע כולו, כולו היה זיעה, כולו אש של תורה... היה גאון בעיון, בלהבין כל דבר על אמיתותו.

ידעתי שהוא חכם ושהוא למדן ושהוא מעיין במסירות נפש (היה מעיין מספר אחד) אבל לא שמעתי שיעורים שלו (אולי בקושי שיעור אחד בהקלטה) אבל המדות שלו מעל ומעבר ואי אפשר לתאר את זה, וכל שאפשר לחשוב על בן אדם אתה יכול למצוא באיש הזה.

הענוה שלו מיוחדת במינה, הוא היה כ"כ עניו שאי אפשר לתאר אתה הענוה שלו ואם הוא פגע אפילו באפס קצה של פגיעה בבן אדם היה מבקש ממנו סליחה. זה לא בן אדם אלא מלאך! מיוחד במינו [ויש ספר "רבנו האור לציון" שרואים שם כמה היה מדהים בענוה שלו].

לא יפסוק נגד אחרים אלא תמיד מתרחק מזה, ואם דעתו אחרת לא יגלה אותה באותו רגע אלא יותר מאוחר. לכן אדם שרוצה ללמוד מדות, יקרא על הרב המנוח. והרב סבל יסורים לפחות עשר שנים ומעלה, כי היה משותק בחצי הגוף ועם כל זה היה טורח לכבד את האנשים.

ובספר האור לציון ח"ב גילה שהוא היה מוכן לקבל עליו יסורים, כי כשהיו מבקשים ממנו ברכה היה אומר: "אין לי מה לעשות, אני לא מברך, אני מקבל עלי יסורים שלך". וכמה נסים נעשו בזכותו בפשטות, והברכות שלו היו מתקיימות בצורה פלאית, והיה אומר: אתם חושבים שאני יכול לעשות מופתים?! זה בגלל שאני אוהב ישראל, לכן מי שיש לו יסורים אני מוכן לקבל אותם עלי. ובספר הזה הביא שם מאות מופתים, מאות תפלות, מעשיות וברכות, משהו אדיר.

לא היה רוצה לשנות המנהג, כששואלים אותו בהלכה היה מנסה לתרץ כל הקושיות, ולשמור על מנהג ישראל.

חמש עשרה שנה סבל [משנת תשמ"ג], אח"כ נפטר ביום י"ט בתמוז תשנ"ח, עשיתי לי סימן בפסוק: "ביום צרתי אקראך כי תענני" (תהלים פ"ו, ז') [ר"ת בן ציון אבא] 'ביום צרתי' עולה תשנ"ח, חי שבעים ושלוש שנה בערך.

[מלוקט מדברי מרן זצ"ל: בספרו מגדולי ישראל ח"ג (עמ' שע"ו - שפ"א) ובעלוני בית נאמן: 71, 120 ו-219].