ה"כיסא של רבי מאיר" שנותר מיותם | הצלם שוקי לרר נפרד

שוקי לרר, הצלם שתיעד ברגש וביראה את מסכת חייו של מרן ראש הישיבה זצוק"ל, כותב בטור פרידה אישי ונוגע ללב. על הרגעים הקטנים שלא נראים בעין רגילה, על האור ועל התרגשות מאחורי העדשה – ועל הזכות להיות "צלם של גדלות".

עולם התורה התעטף במוצאי השבת בעצבות עם פטירתו של אחד המיוחדים מגדולי ישראל, מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק"ל ראש ישיבת כסא רחמים, הוא נפטר בגיל 80 בדיוק כמו שכתוב שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים, אבל במשך ימי חייו הספיק לעשות הרבה דברים, עד כדי שאחרים חשבו שהוא כבר בגיל 100. הוא נולד בי"ג ניסן תש"ה ונפטר בדיוק ביום הברית שלו – 80 שנה אחרי, כמו שכתוב "את מספר ימיך אמלא".

כל מי שבא לבני ברק ידע שברחוב הרב עוזיאל בבני ברק התגורר אחד המיוחדים שבחכמי ישראל, ולמרות גדולתו, בכל פעם שראיתי אותו – התרשמתי מהענווה שלו, מהפשטות ונעימות ההליכות שלו, לצד הגאונות האדירה שאין דומה לה.

בכל פעם שהגעתי אליו נדהמתי משבריר השנייה שלקח לו כדי לנקוב בגימטרייא ובראשי תיבות המדוייקים לאדם שמולו ולבקשה שהוא מבקש. את הגדלות שלו והברכות שלו הוא היה מגלגל בתוך הגימטרייא, ועד שהאדם קולט את הברכה שקיבל - הרב כבר שקוע בלימודו או ביהודי הבא שמבקש ברכה.

על הגדלות שלו - לא אני שאספר, אבל אני כן רוצה לספר על דברים שזכיתי לראות. על ההתמדה והשקיעות שלו בתורה. אני הייתי מגיע עם אנשים בעיקר לאחר השיעור בעיון שהוא העביר במשך כשעתיים בכל יום בישיבה, שאותו הוא לא ביטל ויהי מה. גם כשהיה במצב גופני קשה ולא ראה בעיניו בעקבות הניתוח שנכשל - צילמו לו את דף הגמרא בהגדלה, באורך של מטר ומסר את השיעור.

בשנה אחת, לקראת סוף השנה, החליטו תלמידי השיעור לקנות לרב מתנה - כיסא מיוחד. כל התלמידים השתתפו, וביום האחרון של השנה בתחילת השיעור, הניחו את הכיסא וציפו לראות איך יגיב הרב, האם ימצא חן בעיניו.

והנה נכנס הגר"מ מאזוז לשיעור, התיישב על הכיסא ומיד התחיל את השיעור בלי לומר דבר. התלמידים חשבו שהכיסא לא מצא חן בעיניו, אבל הוא לא רוצה לצער את הבחורים. אחרי השיעור לא התאפק אחד הבחורים, פנה אל הרב ושאל אותו: "איך הכיסא?" הרים הרב את עיניו מן הגמרא ותהה: "איזה כיסא?!"

לכל מי שהיה שם זה היה שיעור חי בשקיעות בתורה. מה שנקרא דוגמא אישית שהם יזכרו לכל החיים.

פעם הגעתי עם תורם גדול לישיבת 'כיסא רחמים' שרצה להיכנס לראש הישיבה, אבל באותו זמן היה במשרד אברך שבא לשאול שאלה בלימוד. הדברים התארכו, והייתה אי נעימות בעיכוב התורם. ניסו לרמוז לרב שיש פה עשיר גדול שרוצה לתרום לישיבה, אך הרב לא נפנה ולא עצר את לימודו בשביל אותו עשיר, באומרו כי "התורה חשובה יותר מכל".

תמיד היה מרתק לשמוע את הגר"מ מאזוז איך שמסביר איך צריך להגות כל מלה בתפילה בצורה נכונה. כשהוא אומר שנוסח התפילה צריך להיות על פי כללי לשון המקרא. כך לדוגמא הוא פסק שיש לברך "בורא פרי הגָּפן" (בקמץ) בניגוד למסורת המקובלת אצל רוב יהדות ספרד "הגֶּפן", וגם שיש לקרוא את הכ"ף לנוכח בקמץ (מטובךָ, בתורתךָ) בניגוד למקובל אצל רוב הספרדים (מטובָךְ, בתורתָךְ). ובכל פעם ששואלים אותו על נושא הדקדוק רואים שזה ממש בליבו ונפשו.

כשהזדמנתי פעם אחת לפני מספר שנים לשהות עם מרן הגר"מ מאזוז בשבת בבית מלון. הייתה זו 'שבת מברכים'. במהלך התפילה, לפני תפילת מוסף כאשר רצו לציין את המולד, לא מצאו במקום לוח שנה. הרב ביקש כמה רגעים, חשבן ונקב במולד המדויק על דקותיו ועל חלקיו - ואכן, במוצאי שבת נמצא כדבריו. כצפוי.

זכיתי ורבינו זצוק"ל הגיע למעמדים שערכתי בישיבת בין הזמנים "אור זלמן" ו"נר מנחם" לצידם של גדולי ישראל זצוק"ל ושיבלחט"א ושם נשא מדברותיו, וגם בשמחות שערכתי – הוא היה מגיע לשמח אותי בלי לחשוב פעמיים. וכעת את כל זה חסרנו, אני בטוח שחסרונו של רבינו שנפטר בשיא תפארתו יורגש יותר ויותר ככל שיעבור הזמן, אנחנו כעת במצב של מתו מוטל לפניו ועדיין לא מבינים ולא קולטים את האבידה הנוראה שהדור חווה.

את הסיפור הזה על "הכסא של רבי מאיר" פרסמתי בספר "בצילם" על גדולי ישראל ואף זכיתי להראות אותו למרן זצוק"ל בתוך הספר. וקבלתי עידוד רב על הוצאת סדרת הספרים "בצילם" על גדולי ישראל שליט"א ואלו שכבר אינם איתנו.