הרב הראל מדבר | "כך נחשפתי ליומנים הנסתרים של מרן ראש הישיבה"

כשהיה הרב הראל זנזורי בחור ישיבה, הוא קיבל ממרן ראש הישיבה זצוק"ל 120 מחברות בכתב יד ספרדי. מאז הוא עסוק בתיעוד הדברים שנרשמו בהן, ובהנצחת הזיכרונות המרתקים: "הרב ביקש בחייו להוציא את הדברים לאור 'רק בבוא היום', כעת הגיע הזמן" | ראיון מרתק שנערך ע"י "הידברות"

"לא כולם יודעים שלמרן רבנו הגדול זצוק"ל, היו יומנים בהן הוא תיעד כל מה שעבר עליו – מאז היותו ילד ועד שנותיו האחרונות". הרב הראל זנזורי, תלמידו הקרוב של ראש הישיבה, אשר אחראי על הוצאת כתבי ידו, מספר על כך, והגעגועים ניכרים בקולו.

הרב זנזורי עוד זוכר את הימים שבהם היה בן 19, בחור בישיבה, וראש הישיבה הועיד לו את התפקיד – להיות אחראי על כתביו ומסמכיו. כך למעשה הוא נחשף לסודות הכמוסים ביותר, להתכתבויות המרתקות ביותר, וגם זכה על הדרך לשיחות מרתקות עם ראש הישיבה, שנותרו צרובות בו ומשמשות עבורו כדרך חיים.

יומנים של חיים

"את היומנים התחיל הרב לכתוב כבר בתוניס", חושף הרב זנזורי, "בכל פעם שהיה לו מאורע חשוב הוא היה מתעד אותו ביומניו הפרטיים, או במחברות חידושי הש"ס בתחתית העמוד, הוא היה כותב תזכורות ודברים חשובים אחרים. אפילו על הכריכות של הגמרות הוא היה כותב 'ביום פלוני קרה כך וכך', וכדומה. הדברים נכתבו בעברית, וגם בכתב ספרדי כפי שנהוג לכתוב בתוניס. לרב היה חשוב לשמר את המסורת במלואה, ולכן הוא כתב את החידושים בכתב זה. לפעמים היו לו מכתבים חשובים במיוחד שהוא רצה לשמור מהם העתק, ואז הוא היה כותב במכונת כתיבה, עם נייר קופי".

הרב זנזורי מעניק דוגמאות מרתקות: "המאורע הראשון שהרב מציין ביומן הוא זכרון ילדות מגיל שבע. הוא מעיד על עצמו שכבר מגיל שש הוא ידע חמישה חומשי תורה בטעמי המקרא בעל פה, וכותב שם: 'קראתי פרשיות תזריע-מצורע, תזריע בלי טעויות כלל, ובמצורע טעיתי פעמיים'.

"במקרה אחר, מגיל יותר מבוגר, כותב הרב מכתב לילד בן 12 שהמורה שלו נפטר, והוא משתף אותו: 'גם אני חוויתי בילדות כאב גדול מאוד, כשמורי ורבי הרב אליהו בחבוט נפטר, אך החיים צריכים להימשך, כי זהו גלגולו של עולם'. הוא גם סיפר בכמה מקומות נוספים ביומן על צרות שעבר, ובכל פעם מחדש עודד את עצמו עם פסוק או תפילה או גימטרייה שעלו לו בנושא".

פרויקט "עמוד ליום"

מלבד היומן, כפי שמציין הרב זנזורי, היו לראש ישיבה גם מחברות מלאות בחידושי תורה. "מחברת החידושים הראשונה שלו היא מגיל שמונה", הוא מספר. "מסתבר שכאשר ילדים רגילים בגילו שחקו ברחובות, הוא ישב לכתוב חידושי תורה. באותם ימים הוא התגורר בחו"ל והוא משתף בכך שכתב 'מערכה' שזוהי למעשה 'חבורה' ושלח אותה לארץ ישראל. החיבור היה באורך של עמוד וחצי פוליו, הוא עסק במסכת קידושין ואפילו פורסם. זה פשוט לא נתפס".

כיום, לאחר שהרב זנזורי הוציא לאחרונה את יומנו של הרב כספר, יחד עם עוד ספרים נוספים, קל ומרתק לקרוא את הדברים, אך עבורו היה מסע השחזור מפרך, והוא משתף בכך: "כשהייתי בחור וראש הישיבה התחיל להביא לי את מחברותיו, התברר שיש כ-120 מחברות ועוד אינספור מסמכים. הייתי מצלם בהגדלה כל אחת מהמחברות, שכן הרב כתב בכתב יד קטן מאוד. הבעיה הייתה בכך שהדברים נכתבו ברובם בכתב ספרדי, ולא מצאתי אף קלדנית שיודעת להקליד בכתב זה. לבסוף מצאנו פתרון מיוחד ויצאנו עם הפרויקט 'עמוד נאמ"ן', כאשר בחורי הישיבה מחלקים ביניהם את הצילומים וכל אחד משכתב בעברית עמוד מידי יום, ולאחר מכן נמסר הכל לקלדניות להקלדה. כך, במשך שש שנים, הצלחנו להקליד את המכתבים, המחברות והמסמכים.

"שנים לאחר מכן, העזתי באחד הימים לגשת לרב ולספר לו על כך שאני רוצה להוציא מכל הכתבים שמופיעים ביומן ספר. לא היה קל לומר לו את הדברים, שכן הרב טען תמיד שיש רבנים שהוציאו ספרים על חייהם, ונפטרו לאחר מכן. הרב גם הרגיש לא בנוח מכך שאדפיס את קורות חייו בספר. אמרתי לו בהלצה: 'אולי זה יהיה נגד עין הרע וסימן טוב לאריכות ימים'. לבסוף הרב הסכים, ואף עשה הגהה ליומן וניכר ששמח בו, כי הזכיר לו את ילדותו, אך הוא התנה את הוצאתו בכך שתהיה רק 'בבוא העת'. לצערי ולצער כולנו - העת הזו הגיעה, ואחרי פטירתו אכן הוצאנו לאור את החלק הראשון של היומן.

"בנוסף, בשנים האחרונות לחייו של הרב עימדתי והדפסתי עבורו במיוחד חמשה חומשי תורה שמכילים שליש עמוד, בעוד שכל הדף מסביב ריק. המטרה הייתה שהרב יוכל לרשום שם את חידושיו, והוא אכן שמח בכך מאוד. לפני כ-12 שנה עבר הרב ניתוח בברך, והוא קיבל על עצמו להוציא את חידושיו על התורה להצלחתו בניתוח, וברוך ה' הוצאנו לאור עד עכשיו חמישה כרכים מן החידושים בשם 'חומש בית נאמן', המלווים בפירושיו ובביאוריו".

להודות על הרעה

חייו של הרב, כך מסתבר, לא היו פשוטים כלל. "בגיל 26 הוא עלה לארץ ושנתיים לאחר מכן הוא נפל מהקומה השלישית בתאונה מצערת, כאשר התבקש לעבור מדירת השכן אל דירתו בעקבות נעילת הדלת ולקיחת המפתח בטעות על ידי אחד מבני המשפחה", משתף הרב זנזורי, "במשך תקופה ארוכה לאחר מכן הוא היה בטיפולים ובשיקום ארוך. הרב סיפר שאפילו בשעה שהבהילו אותו לבית החולים, כבר אז תכנן את תוכן הדרשה שיישא במסיבת ההודיה אחרי שיחלים.

"תקופת ההחלמה מהפציעה הייתה מאוד לא קלה, ומכיוון שנשברה לו עצם בעמוד השדרה, היה ספק גדול אם יוכל לעמוד על רגליו. בימי השיקום הגיע גיסו לבבא סאלי זצוק"ל, וביקש ממנו ברכה לרפואה. הרב בירך את הרב 'שיזכה בקרוב ללכת על שתי רגליו ולאריכות ימים ולקבל פני המשיח, וייפתרו כל הבעיות בזמן קצר בסייעתא דשמיא', ושלח אתו מים לשתות בכל יום.

"הגיס אמר לבבא סאלי: 'אבל הרופאים ראו שיש קרע בעמוד השדרה על יד רגל שמאל', והבבא סאלי השיב לו: 'יש רופא עליון למעלה מכולם, הוא ישב, ויעמוד, וילך, ויקבל פני משיח'. ובאמת, הרב השתקם ובסופו של דבר עמד על רגליו באופן ניסי לגמרי.

"אך זו לא הייתה ההתמודדות היחידה שלו בחיים. בהמשך חלתה אשתו במחלה הארורה, ובמשך שנים סבלה מאוד, וכן בתו שהייתה בדרך לבית הספר נפגעה מאוטובוס חולף ונפצעה קשה במוחה. מאז הייתה מוגבלת, עד שבגיל 43 נפטרה אחרי סבל רב. אני זוכר שבתקופת השבעה דובר אצל הרב על כך ש'כתוב שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה', ואני שאלתי בעזות: 'הרב באמת עושה את זה?' הרב השיב לי בכנות שכל כך אפיינה אותו: 'יש רגעים שכן'".

במשך שנים רבות כל כך שהית במחיצתו של הרב. מהם הזיכרונות העיקריים שלך ממנו?

"היה מדהים לראות אותו מנצל כל רגע מהיום ללימוד, ופשוט לומד באמת כל היום. בנוסף, היו לו גם מידות מיוחדות מאוד, הרב נהג לתת הרבה מאוד צדקה, וחזר ואמר תמיד: 'צדקה תציל ממוות'. הוא גם התייחד מאוד בהכרת הטוב שלו, ולעולם לא אשכח שכאשר הייתי בחור צעיר, בן 16, העליתי לו באחד הימים את ארוחת הצהריים והנחתי מחוץ לדלת המשרד. חודש לאחר מכן הוא סיפר: 'כבר חודש שאני מחפש מישהו ששם לי את המנה על יד דלת המשרד'. כששאלו אותו למה, הוא השיב בפשטות: 'אני רוצה להגיד תודה'.

"בכלל, היחס של בין אדם לחברו שלו, היה מדהים ומרגש. כשלשה חודשים לפני פטירתו, הוא כתב לאחד מאנשי הצוות שעובדים איתי על הספרים: 'לצערי קבלתי את החומר בזמן מחלתי, ואני שוכב על ערש דווי, יישר כוחו ואתו הסליחה'. במקרה אחר, סיפר לי הרב, שהתעורר בסביבות השעה שלוש בלילה, ורצה ללכת למקומו ללמוד כהרגלו, אך מישהו ישן שם, והוא החליט לא להפריע לו, אז נשאר ולמד בחדרו.

"בתקופת המלחמה הרב חווה את הדברים באופן קשה מאוד, כי הוא דאג לעם ישראל, והתפלל ולמד הרבה. הוא גם ציין ואמר לי: 'אני מרגיש שידיי כבולות ואינני יכול לכתוב חידושים'".

מהו המסר האחרון שהרב העביר?

"זוהי הצוואה שלו כמובן, בה הוא ציטט את הפסוק: 'אל תבכו למת, בכו בכה להולך בטל'. כלומר, הוא מבקש מאתנו שלא לבכות אחרי לכתו, כי הוא זכה ברוך ה' לחיים מלאים עשייה, והבכי צריך להיות על מי שלא זוכה לכך.

"באופן אישי זכיתי לבקר אותו כמה פעמים בבית החולים, וגם להתברך ממנו. בתקופה האחרונה לחייו היה מצבו קשה מאוד, בשל זיהום שתקף את גופו, אך עדיין הוא שוחח עם בני משפחתו בדברי תורה. תשעה ימים לפני פטירתו, ביום חמישי י"ב בניסן, באתי לבקרו בבית החולים, וחתנו הגאון הרב ליאור כהן שאל אותו שאלה מסוימת, והרב השיב לו מלים קצרות: 'יש גרסה ברמב"ם', בכך התיישבה שאלתו על משנה מסוימת. אמרתי לאנשים סביבי ש'יש ירושלמי שאומר 'הגוף הולך אחרי הראש', ואם הראש טוב – הכל טוב. והתעודדנו מכך".

כתלמיד קרוב, איך נראים חייך לאחר פטירתו של הרב?

"מבחינתי השליחות שלי לא הפסיקה, אלא להיפך – היא ממשיכה. הרב לא חשש לדבר עוד בחייו על ה'מאה ועשרים' שלו, והוא דיבר אתי לא פעם על כך שאמשיך להוציא את כתביו. מיד לאחר פטירתו פרסמתי שאני מבקש מכל מי שיש לו כתבי יד של הרב או התכתבויות אתו או תמונות מאירועים שונים – שישלח העתק אליי, ואכן הייתה ויש ברוך ה' היענות עצומה. כעת אני יושב במרץ על המשך הוצאת הכתבים, כדי לצרף גם אותם לספרים נוספים שיוצאו על הרב.

"לקראת ה'שלושים' של הרב זכיתי להוציא לאור את 'היומן', ואחר כך עוד ספר עיוני על מסכת בבא מציעא. כעת אנו מתמקדים בספר שיכלול שאלות ותשובות 'בית נאמן' חלק רביעי, וחידושי ש"ס על מסכת בבא קמא".

ומה אתה באופן אישי לוקח מהרב לחיים?

"הרב השריש לנו תמיד את מידת האמת, ואף נהג לומר: 'בן אדם ששיקר פעם אחת, קשה לי להאמין לו בפעם הבאה'. הוא מעולם לא שיקר, וגם לא דיבר רעה על אף אדם. כך נראו חייו, מלאים בתורה, במידות טובות ובהכרת הטוב. זה מה שאני לוקח ממנו ומקווה כל כך להישען גם כן על האמת הברורה שהייתה תמיד נר לרגליו".