טוב להודות לה' | פורים סרגוסה: הנס המופלא של התיקים הריקים

סיפורו של ה'פורים' המצוין בימי שבט: מסע אל עמקי ההיסטוריה, המלשינות שהפכה להצלה, וההשגחה הפרטית שליוותה את יהדות ספרד | מיוחד

בעוד שעם ישראל כולו מצפה לחודש אדר כדי לחגוג את פורים המקורי, ישנן קהילות יהודיות שמציינות כבר באמצע חודש שבט "פורים" משלהן. "פורים סרגוסה" (או סירקוזה ע"פ מקורות שונים) הוא אחד מהמקרים המרתקים ביותר של ימי הודיה שנקבעו על ידי קהילות מקומיות לזכר נס הצלה פרטי.

הסיפור מחזיר אותנו לשנת ה'ק"ף (1420), תקופה שבה הקהילה היהודית בספרד חיה תחת שלטונו של המלך אלפונסו החמישי מאראגון. היהודים נהנו ממעמד מסוים, אך תמיד ריחפה מעליהם סכנת המלשינות והקנאה מצד מומרים שביקשו להוכיח את נאמנותם לדת החדשה על ידי פגיעה באחיהם לשעבר.

בסרגוסה היו 12 בתי כנסת מפוארים. המנהג המקומי קבע שכל אימת שהמלך היה מבקר בעיר, היו היהודים יוצאים לקבל את פניו בתהלוכה מרשימה, כשבידיהם 12 ספרי תורה מעוטרים במעילים ורימונים.

הדילמה ההלכתית והתרמית שהשתבשה

עם השנים, התעוררה בקרב חכמי הקהילה והדיינים שאלה הלכתית: האם זה ראוי להוציא את ספרי התורה הקדושים לרחוב לכבוד מלך בשר ודם, שאינו מאמין בתורת ישראל? מצד אחד, כבוד המלכות חייב זאת; מצד שני, קדושת הספר עמדה על הפרק.

הפתרון שנמצא היה יצירתי: היהודים החליטו להוציא בתהלוכה את תיקי ספרי התורה כשהם ריקים, בעוד הקלפים עצמם נשארים מוגנים בתוך ארונות הקודש. הסוד נשמר בקפידה בתוך הנהגת הקהילה, עד שהגיע לאוזניו של מרקוס – יהודי מומר שהיה מקורב למלך.

מרקוס זיהה כאן הזדמנות פז להפיל את הקהילה. הוא לחש על אוזנו של המלך אלפונסו: "היהודים אינם מכבדים אותך באמת. הם מציגים בפניך תיקים ריקים ומזלזלים בכבוד מלכותך".

המלך, שזעם על הגילוי, החליט לבדוק את העניין בעצמו. הוא יצא לסרגוסה בליווי פמלייתו ומרקוס המלשין, כשהוא מתכנן להורות על פתיחת התיקים באמצע הרחוב. אם יתגלו כריקים – גזר דין מוות יחכה לראשי הקהילה.

אולם, ההשגחה העליונה תכננה אחרת. על פי המסורת, בלילה שלפני הגעת המלך, הופיע אליהו הנביא בחלומם של 12 הגבאים של בתי הכנסת בעיר. לכל אחד מהם בנפרד נאמר: "לך לבית הכנסת והחזר את ספר התורה לתיקו". כל גבאי קם בבהלה, ביצע את המשימה בחשאיות, והיה בטוח שהוא היחיד שעושה זאת.

למחרת, כשהמלך הגיע והורה בטון מאיים: "פתחו את התיקים!", נפל פחד נורא על הדיינים שידעו שהתיקים אמורים להיות ריקים. לתדהמתם ולתדהמת המלך, כל התיקים הכילו את הספרים הקדושים.

המסורת מספרת שכאשר נפתחו הספרים, הם נפתחו בדיוק בפסוק המנחם מספר ויקרא: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם"

המלך הבין שמרקוס העליל עלילת שקר (או שהיהודים נהנים מהגנה שמימית מיוחדת). הוא בירך את היהודים, פטר אותם ממסים למשך שלוש שנים, והורה לתלות את מרקוס המלשין על עץ גבוה – ממש כמו המן הרשע בשעתו.

מאז ועד היום, מציינים צאצאי הקהילה את הנס בי"ז וי"ח בשבט:

1. קריאת המגילה: לפורים סרגוסה יש מגילה משלו, הכתובה בלשון הדומה למגילת אסתר, והיא נקראת בבתי הכנסת של הקהילה.

2. הכאת "מרקוס": בדיוק כמו שמכים את המן, נהוג להרעיש ברעשנים בכל פעם שמוזכר שמו של מרקוס המלשין במגילה.

3. סעודת הודיה: משפחות נוהגות לערוך סעודות חגיגיות ולחלק צדקה לעניים.

4. מנהג נחלת שבעה: בבית הכנסת הספרדי בנחלת שבעה בירושלים, נשמר מנהג להראות את ספר התורה בערב שבת, זכר להצגת הספרים בפני המלך.

סיפורו של פורים סרגוסה הוא הרבה מעבר לאפיזודה היסטורית מרגשת; הוא תזכורת נצחית לכך שגם במחשכי הגלות, תחת איומי מלשינות וגזירות, ישנה יד מכוונת המגנה על עם ישראל.

בכל שנה בימי שבט, כשהמגילה נקראת והרעשנים מכים, הקהילה לא רק חוגגת נס עתיק, אלא מכריזה שוב את ההבטחה האלוקית: "ואף גם זאת – לא מאסתים". אורו של פורים סרגוסה ממשיך להאיר את הדרך, מזכיר לנו שגם כשהכל נראה ריק ואבוד, הישועה יכולה להגיע כהרף עין.