דבריהם הם זכרונם | הסודות מאחורי הספר שהציל את דרשות השבת של מרן

ללא מכון רשמי או לוגו מהודר, בחורים צעירים שלקחו על עצמם משימה חשובה: להקשיב לדרשות השבת של מרן ראש הישיבה רבנו הגדול זצוק"ל, ולשחזר אותן כלשונם לאחר צאת השבת. כעת, עם צאת הכרך השני של 'מדי שבת' לקראת ההילולא, חושפים העורכים, הרב אחיה עובדיה וחברו למשימה הרב אלעד כהן, את המתרחש מאחורי הקלעים: רגעי החרדה שהזיכרון יבגוד, השמחה של מרן כשראה את ספרו, והצוואה החיה שנותרה בין הדפים | ראיון מרתק ומיוחד לאתר "כתר מלוכה"

יש תורות שנכתבות בדיו, ויש תורות שנכתבות בלב. במשך שנים, דרשות השבת של מרן ראש הישיבה רבנו הגדול זצוק"ל, היו נחלתם הבלעדית של הנוכחים בבית המדרש. בניגוד לשיעורים בימי החול, שתועדו והופצו לכל דורש, שיחות השבת, על הפיוטים, החידושים הספונטניים והגילויים האישיים, נותרו כלואות בגבולות הזמן והמקום.

עד שהגיעו הם. הרב אחיה עובדיה, יחד עם נכדו של מרן, הרב אלעד כהן, מצוידים בזיכרון ממוקד ובתחושת שליחות בוערת, הם הפכו ל"מקלטים האנושיים" של מרן. כעת, כשהם מגישים לציבור את הכרך השני של הספר "מדי שבת", שיוצא לאור כשהרב איננו, הם מתיישבים לראיון חשוף על העבודה הסיזיפית, על הגעגוע שאינו מרפה, ועל האוצר שהצליחו להציל.

"התורה הזאת גדולה מכדי להישאר בבית הכנסת"

"איך זה התחיל?" מחייך הרב אלעד, כשאני שואל מי בכלל נתן את ההוראה להתחיל במבצע השימור הזה. "הרגשנו פשוט שחבל על כל מילה שתאבד. זו הייתה התורה היחידה של מרן שלא השתמרה. כל טיפת דיו או דרשה ביום חול נשמרו, אבל דרשות השבת, שהיו יפות כל כך, מלאות חן ופשטות, פשוט התפוגגו במוצאי השבת. היה קול פנימי בוער שאמר לנו: 'התורה הזאת גדולה מכדי להישאר בגבולות בית הכנסת'".

הרב אחיה מהנהן ומשלים את התמונה: "בהתחלה הייתי כותב לעצמי כל דבר ששמעתי ממרן. כל שמועה, כל חידוש. ואז אמרתי לעצמי למה שלא נכתוב את מה שרבנו דיבר בשבת? אלו חידושים אמר ועל אילו נושאים דיבר? כמובן חשבתי שאי אפשר לזכור ולכתוב דרשה שלמה, אבל את תוכן ונושא הדרשה אפשר. ישבתי והקשבתי לדרשה בריכוז על מנת לזכור אותה, ובמוצאי שבת כשבאתי לכתוב ראיתי שבס"ד הצלחתי לזכור את כל הדרשה. הבנתי שיש הבדל בין אם באים לשמוע דרשה לבין אם באים לזכור אותה, אבל כמובן שבסוף הכל סייעתא דשמיא".

מתי הבנתם שזה כבר לא תחביב אישי, אלא פרויקט היסטורי?

"היה רגע מכונן", נזכר הרב אחיה. "הגשנו למרן את הדרשה האחרונה של החלק הראשון, על פרשת 'וזאת הברכה'. מרן עיין בזה ואמר כבדרך אגב: 'אולי נוציא ספר'. באותו רגע הבנו שאנחנו מתקדמים למשהו גדול".

"בדיוק", מוסיף הרב אלעד. "כשאני מביט היום בחלק הראשון ובטיוטות של החלק השני, ורואה דף אחרי דף של דברי אלוקים חיים, אני מבין שלולא העמל הזה, הדרשות האלה לא היו רואות אור לעולם. זה רגע שבו אתה קולט שעשית משהו לא רגיל".

הנוסחה הסודית: איך זוכרים דרשה שלמה?

לציבור הרחב קשה לתפוס את הקונספט. אין מכשירי הקלטה, אין דף ועט. רק מוח אנושי שצריך לספוג שעה ארוכה של מלל, ולפלוט אותו במדויק כעבור שעות ארוכות.

"האמת? לקראת הדרשה הראשונה גם לי היה קשה לתפוס את זה", מודה הרב אלעד בכנות. "הרב אחיה היה צריך ממש לשכנע אותי. אני זוכר שבאותה שבת ראשונה לא חשבתי על שום דבר אחר. מיד אחרי הדרשה ישבתי עם עצמי וחזרתי עליה מילה במילה, ובמשך כל השבת שיננתי אותה שוב ושוב. כשמתפללים היו יוצאים מבית הכנסת ורואים אותנו יושבים ומדברים, הם היו אומרים בחיוך 'הנה החוייזרים'...".

"ולמען האמת" ממשיך הרב אלעד "גם כיום כשאני עובר על הדרשות, אינני מבין כיצד עשינו את זה. אבל זה הדברים של מרן, וכשאתה מחובר לדברים אתה יכול לזכור אותם. ולמעלה מהכל – אין ספק שהיתה לנו סייעתא דשמיא גדולה לשמר את תורתו של מרן".

הרב אחיה מזכיר את עניין התפילה "דבר ראשון הייתי מתפלל להשם שנצליח לזכור את הדרשה. בשעת הדרשה היינו יושבים קרוב מאוד למרן כדי לשמוע כל מילה. תוך כדי דרשה, אני הייתי משתדל לסכם בראשי את הנושאים שרבנו מדבר, את המליצות שאמר ואת הפסוקים ששזר בדבריו,. לאחרי הדרשה היינו חוזרים יחד על הדרשה, ואני כל השבת בזמני הפנוי הייתי חושב על הדרשה, כשלא הייתי חושב על משהו מסוים הייתי חושב על הדרשה וחוזר עליה".

יש לכם טכניקה? אחד זוכר את הסיפורים והשני את ההלכות?

"ממש לא", שניהם שוללים את הרעיון פה אחד. "הדרשות של מרן אינן ניתנות לחלוקה", מסביר הרב אלעד. "הכל מחובר בחוט של זהב. הסיפור מחדד את החידוש, והחידוש מבוסס על הסיפור. אם היינו מנסים לחלק את הזיכרון - היינו מאבדים את הקשר העמוק".

ולא היו ויכוחים במוצאי שבת? "הוא אמר ככה" או "הוא אמר אחרת"?

"היו ויכוחים לעיתים רחוקות", מחייך הרב אחיה, "אבל בסוף מגיעים להכרעה".

"לרוב זה היה תיאום מושלם ששימח אותנו", מוסיף הרב אלעד, אך נזכר באנקדוטה מיוחדת: "היו מקרים נדירים ששנינו נתקענו. פעם אחת הרב ציטט בית מפיוט של רבי יהודה הלוי, ולא זכרנו אותו. למחרת ניגשתי לרב לשאול, והוא פשוט התחיל לשורר בעל פה את הפיוט כולו במשך דקות ארוכות. זה היה רגע של קסם".

"חשבתי שדבריי הולכים לריק"

כשיצא הכרך הראשון של "מדי שבת", עוד בחיי חיותו של מרן, התגובה הייתה מטלטלת.

"מרן מאוד שמח מהספר" אומר לנו הרב אחיה "הוא התפלא שהצלחנו בס"ד לזכור את כל הדרשות שדרש בשבת, שמח שיש דרשות על כל התורה שאפשר להוציא לכדי ספר, וכאשר רואים בהסכמה שכתב, וכמובן ששמח מאד כשקיבל לידו את הספר כלול בהדרו".

"מרן התרגש מאוד", משחזר הנכד, הרב אלעד "כשהוא קיבל את טיוטת הספר לפני ההדפסה, הוא החל לדפדף בספר במשך כמה זמן, עד שברגע של התרגשות יוצאת דופן הוא סגר את הספר באומרו: "אינני מסוגל לקרוא יותר". זה היה רגע מאד נדיר. גם בהסכמתו הרב לא חשך בלשונו כשתיאר את תחושותיו, וכתב: "וחשבתי שדברי הולכים לריק ח"ו...".

הספר הפך לרב מכר מיידי. "אנשים עצרו אותי ברחוב להגיד תודה, והתפלאו מאוד על שהצלחנו בס"ד לעשות את הדבר הגדול הזה", מספרים השניים. הרב אלעד מוסיף כי "אחד הרבנים החשובים בישיבה סיפר לי שגם אשתו נהנית מהספר יותר מכל עלון או ספר אחר. השילוב של הלכה, אגדה, סיפורים והשקפה דיבר לכל אחד".

קו השבר: לערוך ספר יתום

אבל אז הגיע החושך. עם פטירתו של מרן, העבודה על הכרך השני הפכה למשימה שונה לחלוטין. אם בחלק הראשון יכלו השניים לגשת לרב ולשאול מה המקור לציטוט ב"מורה נבוכים", כעת הם נותרו לבד.

"זו תחושת יתמות כבדה", אומר הרב אלעד, ומבטו מצטעף "לשבת מול דפים שאת חלקם מרן עוד הספיק להגיה בכתב ידו, ולדעת שהמילים האלה לא יזכו למבט נוסף ממנו... זה קשה וכואב. הנחמה היחידה היא הידיעה שמלמעלה הוא רואה כל מילה".

"האחריות כבדה מאוד", מוסיף הרב אחיה, ומתייחס גם לפן הטכני של העריכה בפועל "נעזרנו רבות בתלמידים שהיו מקורבים לרב ובקיאים בתורתו, במיוחד עזר לנו הרה"ג רבי משה חדאד שליט"א. ואנחנו מתפללים שלא תצא תקלה מתחת ידינו".

הרב אחיה מוסיף לנו "אני מאמין שמרן רואה את הספר מהשמיים. אני הרגשתי בעריכה של הספר ממש בחוש איך מרן רואה ומלווה אותנו, והיתה לנו סייעתא דשמיא גדולה בכל שלב".

בדיעבד, אתם רואים בדרשות האחרונות רמזים לפרידה?

"יש רגעים מצמררים", משתף הרב אלעד "כשאני מגיע לדרשה שבה הרב מברך את הקהל ב'שנה טובה', אני מבין למפרע שהוא לא מכליל את עצמו בברכה. מעבר לזה, היו מעין נבואות. בליל חג ראשון של סוכות הרב אמר לכוון בנענוע הלולב נגד סינוואר, ומיד בצאת החג התבשרנו על חיסולו. בדרשות שתקראו בספר, הדברים חיים אל מול העיניים".

הבשורה של חלק ב': צוואה חיה

הכרך החדש, היוצא כעת לאור לקראת ההילולא, כולל את הדרשות משנת תשפ"ד ותשפ"ה "מה שמיוחד בכרך הזה, שהוא מכיל את חותם תורתו של מרן זצ"ל. אלו הדרשות האחרונות שיצאו מפיו הקדוש", אומר הרב אלעד "ישנה דרשה אחת שנמסרה פחות מחודש לפני עלייתו בסערה השמיימה. אני רואה את הדרשות כעין צוואה חיה"

"בנוסף" מוסיפים לנו העורכים "הוספנו כנספח את הדרשות שנשא מרן זצ"ל בשמחות האירוסין שלנו, העורכים".

בנוגע לתוכן הדרשות, אומר לנו הרב אלעד "כשמדובר במרן זצ"ל, הכל קשור בכל זמן. האקטואליה של מרן היא נצחית. בכל דבר שאמר, לא משנה מתי – אפשר לראות את השקפתו, איך הוא מנתח את המאורעות, ולהבין מה הוא היה מורה לנו בכל מצב דומה. הספר הזה הוא המפתח להבנת העולם דרך עיני התורה של מרן. מלבד זאת, הרבה דברים שמרן זצ"ל אמר בעבר, תופסים לפתע צורה אחרת ומשמעותית בהווה. אמנם אין שום דבר שיחזיר לנו את הרב עצמו, אבל כל מי שקורא בספר יוכל להרגיש כאילו נמצא הוא שוב ליד מרן, ושומע את הדברים מפי קודשו".

לסיום, כשאני שואל אותם מה היה מרן אומר לו ראה את הספר המוגמר, התשובה שלהם זהה והחלטית. "הוא היה שמח, היה מפרגן, היה מעודד, כי זה מרן זצ"ל, מלא שמחה, פרגון ונתינה", פוסק הרב אחיה, והרב אלעד חותם: "מרן היה שמח מאד לראות שהמלאכה הושלמה, הוא היה מודה ומעודד, כהרגלו".

הספר "מדי שבת" חלק ב' ניתן לקבלה כשי ברכישת כרטיס הגרלה להילולא הגדולה של ישיבתנו הקדושה "כסא רחמים" וכן יימכר בעמדת ספרי מרן ראש הישיבה רבנו הגדול זצוק"ל בלובי ההילולא.

לרכישת כרטיס ובחירת הספר - לחץ כאן