"הוא ידבר" | ברכתו של מרן ראש הישיבה לילד הקט שלא פצה פה וגם הרופאים לא ידעו היכן טמון פתרון הבעיה, למחרת הוא כבר דיבר... המדור הדו שבועי מאת הרב אלחנן כהן נכדו ויד ימינו של מרן רבנו ראש הישיבה שליט"א
היה זה לפני כיותר מחודש, אברהם ובנו (שם בדוי) עמדו מצונפים בפינה, ממתינים בבית מדרשו של מרן ראש הישיבה רבנו הגר"מ מאזוז שליט"א. ראשו של האב היה מכונס, ומהורהר בתוך עצמו, כאשר לפתע הוא שומע את מרן: "אה, אתם אתיופים? אנחנו אוהבים אתכם. איך הקב"ה קיבץ את כולם מכל העולם, שיגיעו כאן לארץ ישראל"...
****
אברהם ורעייתו מתגוררים בעיר נתיבות, ומשתייכים לבני העדה האתיופית. עד לפני כשנתיים הם חשבו, שהכל כרגיל. עד שההורים המאושרים ראו כי משהו בהתפתחותו של בנם הקטן, איננו כשורה. הילד אינו מתפתח כשאר בני גילו! הילד אינו יודע לדבר! לא "אבא", ולא "אמא", ולא שום דבר. ההורים הכאובים, לא ידעו את נפשם. הם ניסו ללכת לרופא כזה או רופא אחר. אבל כולם באותה התשובה "אין מה לעשות. מה שכן, אולי תתנו לזמן לעשות את שלו, אולי זה מה שיעזור. אבל אין לנו מה להגיד לכם", כך יצאו ההורים המאוכזבים מרופא אחד לחברו, ומחברו למשנהו, כשהכל פורכים את ידיהם בייאוש ולא יודעים להצביע על פתרון הבעיה, ההורים היו אובדי עצות, מהצרה שנפלה עליהם כרעם ביום בהיר.
האב אברהם, שקובע עיתים לתורה, מחובר להגאון הרב יעקב מור שליט"א מח"ס המציאות בהלכה ועוד, מבוגרי ישיבת "כסא רחמים". באחד הימים הבחין רבי יעקב, באברהם שפניו אינם כתמול שלשום "מדוע נפלו פניך?", התעניין הרב מור. האב פרץ בבכי, והחל מספר לרב יעקב את כל השתלשלות המעשה. "הרופאים אמרו שאין מה לעשות" פרך האב את ידיו בצער ופרץ בבכי, "אני אובד עצות. אני רוצה בן בריא!". הרב יעקב לא ידע מה להשיב לאב המיואש, ברפואה איננו מבין אך חיזק את האב הכאוב באמונה ושוחח עמו כשעה ארוכה, כשהוא מרבה לעודד אותו.
"אתה יודע מה?" אמר הרב מור לסיום, "יש לי מה לומר לך" האב נתר כשכולו דרוך והטה את אוזנו, "אני תלמיד של מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז. ברכותיו הם לשם דבר. אנשים מכל רחבי הארץ והעולם נוהרים למעונו. תקח את בנך וסע היום לראש הישיבה בבני ברק. אני בטוח כי אם ראש הישיבה יברך אותך. והברכה תפעל את פעולתה במידי ותראה ישועות", סיים רבי יעקב תוך שהוא מוסיף ומציין סיפורים נוספים ומחזק את האב באמונת חכמים.
כך מצאו את עצמם האב ובנו, בתפלת מנחה וערבית בבית המדרש הגדול ברחוב הרב עוזיאל בבני ברק. התפילה כבר הסתיימה, אחרוני המתפללים עוזבים את בית המדרש, גם מי שהגיעו להתברך ולהתייעץ עם מרן ראש הישיבה, אולם אברהם שעמד בפינת בית הכנסת מהורהר ומכונס בתוך עצמו, עדיין נותר במקומו. "היי, אתם אתיופים?", שומע לפתע אברהם קול, בתוך כל בליל המחשבות "אנחנו אוהבים אתכם האתיופים. זה מדהים לראות איך הקב"ה קיבץ את כל העדות מכל העולם, שיגיעו לכאן - לארץ ישראל"... האב המבולבל התנער ממחשבותיו והוא שומע "כן, כן. אתה. בוא, תבוא הנה", הוא הביט אל מקומו של מרן, ורואה כי מרן הוא שקורא לו.
אברהם המבויש התקרב בצעדים הססניים עם בנו אל ראש הישיבה, והחל לדבר. אברהם סיפר בכאב את כל הסיפור, על התקוה ועל האכזבה, על הנסיונות ועל הייאוש. ראש הישיבה השתתף איתו בצער, שוחח עמו ועודד אותו ללא הרף. לסיום בירך אותו מרן "הכל יהיה בסדר. הוא ידבר! הוא ידבר! הכל יהיה טוב בעזרת ה'". האב קם, כולו מרוגש נישק את ידו של ראש הישיבה בהכנעה, אמר: "תודה רבה", ויצא בזריזות מבית המדרש.
"כשבוע וחצי לאחר מכן אני פוגש את אותו יהודי ברחוב" מספר הרב יעקב, "מיד שאלתי אותו לשלום בנו. ובלבי לא ידעתי מה לחשוב, מה יכול לקרות. והלה משיב לי: "מה, לא שמעת?!", "לא" אני משיב לאיש שיחי כשכולי במתח. והוא ממשיך לספר "תשמע הרב יעקב, לא שבוע, ולא חצי. כבר בבוקר מיד לאחר אותו הערב שביקרנו אצל מרן, החל הילד בהבעת תנועת בפיו. ובערב, כבר זרק חצאי מילים". "אני, שהייתי באותו הזמן בעבודתי" ממשיך האיש לספר, "קיבלתי טלפון בהול מאשתי שהזעיקה אותי הביתה לראות את הלא יאומן. אני אישית, לא האמנתי. ולקחתי מייד רכב, ונסעתי הביתה. ופשוט הייתי המום לגודל הנס. הרי מה לא עשינו, הכל, פשוט הכל, ושום דבר לא עזר. וכאן, כבר אחרי הברכה של ראש הישיבה, מיד ראינו את התוצאות. שוב אני חוזר הרב יעקב, לא שבוע ולא חצי שבוע, יממה בלבד לאחר מכן. והסיפור לא נגמר" ממשיך ידידי לשיחה לספר בהתפעלות, "כבר בבוקר למחרת החל הילד לומר 'אבא', 'אמא' ו'במבה'... הילד פשוט התחיל לזרוק כבר מלים שלמות ובסיסיות בעברית, שצלצלנו באזניו במשך כשנתיים, בהם לא פתח את פיו. זה פשוט לא יאומן!".
"אני מצידי השבתי לו", מספר הרב יעקב, "אני אומר לך את האמת, פעמים רבות שמעתי מאישים נאמנים סיפורים מפעימים על מורי ורבי, אבל לראות ולשמוע מכלי ראשון, וגם להיות חלק מהסיפור, זו פעם ראשונה", אברהם עצר אותי ואמר לי "מה, הרב יעקב, מה אמרת? לא 'מורך ורבך' מעתה, גם 'מורי ורבי'". סיימתי עם אברהם את השיחה, כשכולי מרוגש", את הסיפור מסיים לספר הרב יעקב מחוץ למעונו של מרן, לשם עלה כדי לספר למרן ולהודות על הנס המופלא. בזכות ברכתו. כששמע מרן את הסיפור, השיב מרן כי "הכל זה האמונה האמיתית בקב"ה ואין בלתה. וכבר היו כמה מעשים כאלה שאני ראיתי בעיני באופן אישי", סיים מרן כשהוא מניף את ידו בביטול.
Comments